בן נינט ועמי. נולד ביום כ"א בטבת תשכ"ג (17.1.1963) בשדות מיכה. ילד שני במשפחה, אח לליליאן, איריס, גדי, לינדה ואיילה.

אריה, שכונה אריק בפי כול, גדל במושב שדות מיכה שבחבל עדולם, ובגיל ארבע עבר עם משפחתו להתגורר ביפו, שאותה אהב מאוד. למד בבית הספר היסודי "ויצמן" בעיר.

מכיתה י' בחר ללמוד בפנימייה הצבאית לפיקוד בתל אביב, שהלימודים בה השתלבו עם תיכון "גימנסיה הרצליה". למרות כישוריו האנליטיים בחר ללמוד במגמת סִפְרות והצטיין בלימודיו. הפגין ידע נרחב בתחום זה על שלל גווניו.

במסגרת הלימודים הצבאיים בפנימייה התעניין בחיל השריון, עורר את סקרנותם של חבריו ואף סחף כמה מהם לשאוף להתגייס לחיל זה. הם כינו אותו "מח"ט 7" (מפקד חטיבה 7). בשקיקה האזין לסיפורי הקרבות של החיל ממלחמת ששת הימים וממלחמת יום הכיפורים, רכש ידע בנושאים צבאיים ובהיסטוריה צבאית והפך למומחה בתחום. השתתף בחידונים בנושא ואף זכה בכמה מהם. חבריו ראו בו ידען גדול וידעו שאין טעם להטיל ספק בדבריו.

בשנת 1981 סיים את לימודיו, התגייס לצה"ל ושובץ בגדוד "עוז" של חטיבה 7 בחיל השריון, כפי שקיווה. באותה עת המשפחה עברה לגור בבת ים.

בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ביוני 1982 היה חניך בקורס מפקדי טנקים. חיילי הקורס נשלחו ללחימה, ואריק שימש נהג הטנק של מפקד המחלקה. הטנק נפגע כמה פעמים מטילים נגד טנקים ואנשי הצוות נפגעו, אך הוא ניצל מהפגיעות מאחר שתא הנהג מופרד מהצריח.

במהלך השירות, לאחר ששימש בתפקיד מפקד טנק, עבר קורס קצינים, קיבל תעודות "חניך מצטיין" ו"קצין מצטיין" ונודע כשואף לשלמות בכל מטלה המוטלת עליו. קידומו בצבא היה מהיר, עד שמונה לתפקיד סגן מפקד גדוד 126 של עוצבת יש"י (יחידת שומרי ירושלים). חייליו העריצו אותו וראו בו מוביל ומנהיג לא רק הודות למקצועיות שלו אלא בייחוד בזכות האנושיות שלו, האכפתיות והדאגה לכל חייל. דודי, אחד מחייליו, כתב שאריק נסך בו ביטחון וקיבל אותו כמו שהוא: "עברתי לפלוגה שלו והוא קיבל אותי לשיחת מ"פ והפציר בי שלא אעשה בעיות בפלוגה. קמתי, הצדעתי, ואז אריק קם, לבוש מכנס קצר, הצדיע וחייך חיוך 'אכלת אותה'. אריק הציל אותי מספר פעמים בחיים שלי, הייתי מוכן לתת עבורו את חיי. זה היה ויהיה המפקד המיתולוגי שלי ... אדם גבוה מאוד עם נשמה של ציפור ונפש של פרפר".

הודות לכישוריו הופעל עליו לחץ להישאר בצבא קבע, אך אריק סירב, בשנת 1987 השתחרר בדרגת סרן ושובץ לתפקיד מפקד פלוגת טנקים במילואים.

באחת מתקופות שירות המילואים הפעיל שלו נבחרה הפלוגה שפיקד עליה להדגים תרגולת בפני דרגים בכירים בצבא – הרמטכ"ל, אלופים וקציני מטה. הביצוע יוצא הדופן בפיקודו הוכתר כהצלחה גדולה ושולב במערכת הלימוד של תורת חיל השריון של צה"ל.

עם שחרורו מהשירות הצבאי יצא לטיול ממושך בארצות אמריקה הדרומית והמזרח הרחוק. לאחר שובו ארצה הצטרף לשירות הביטחון במסגרת משרד ראש הממשלה, שם עבר חוויות מטלטלות. כעבור זמן שוחרר מהשירות והוכר כנכה צה"ל.

אהבתו הגדולה הייתה קריאת ספרים, וכן כתב שירים רבים. מגירותיו היו מלאות שירים ומכתבים פרי עטו. ספרו "לחשוב אריה" יצא לאור בשנת 1994 (הוצאת י' גולן). חברו דוד תיאר את הספר שהוגש לו לעריכה בכתב יד: "אלגוריה מדויקת וכואבת עם ביקורת משוננת וחכמה במיוחד על חברת בני האדם. הכול בכתב יד מעוגל ויפה שתמיד היה לאריק, בשורות שניכר בהן החיפזון והטירוף אבל גם קוהרנטיות מדהימה". להשקת הספר התלוו ערבי עיון והפצה וכמה ירידי ספרים. את ספרו השני, "טווס בלבן", השלים בשנת 1999, ובו העמיד יצירה אלגורית נדירה במתכונת של ספר ילדים, המתמודדת עם החיפוש אחר הזהות והייעוד בחיים.

בחודש ינואר 2000 נישא לסיגלית, והשניים קבעו את ביתם בבת ים. אהבה גדולה רחש לרעייתו, ומה רבה הייתה שמחתו כשנודע לו בתחילת שנת 2001 שהיא הרה.

אריק, אדם נעים הליכות, צנוע, אוהב אדם, אהוב על הבריות ובעל חוש הומור חריף, היה בן טוב להוריו ואח דואג ותומך לאֶחיו. חבריו סיפרו שהרשים בחזות חיצונית מרתקת שלו ובנפש פיוטית רחבת אופקים.

אריה (אריק) בן-חור נפטר ביום ל' בניסן תשס"א (23.4.2001). בן שלושים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין ירקון בפתח תקווה. הותיר אישה, הורים, ארבע אחיות ואח.

בנו שי נולד חמישה חודשים לאחר פטירתו, ולמד להכיר את אביו באמצעות סיפוריהם של אימו, סבתו, דודיו וחברי האב.

דף לזכרו הועלה באתר עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות בחיפה ובתל אביב וידידיהן, במדור "לזכרם" בכתובת https://bogrim-panmaz.co.il. בעמוד קורות חייו וכן קטע מתוך הספר "הטווס הלבן" שחיבר.